1. בקשה לעיון מחדש בהחלטה האחרונה שלא התירה הגשת חווה"ד.
2. אין טעם בהעלאת הטענה כאילו נטל ההוכחה רובץ על התובע. טענה זו נדחתה כבר בהחלטה האחרונה. הנטל רובץ על התובעת בנתוני המקרה מן הטעמים שפורטו בהחלטה ואיני משנה מקביעתי זו. לפיכך היה על התובעת לפתוח ולהגיש חוו"ד.
3. גם ההסתמכות על תק' 136 כמי שמזכה את התובעת בהגשת חוו"ד נדחית בנסיבות המקרה: שכן אין כאן שום טענה או עובדה חדשה שהעלה הנתבע אלא רק ראיה (חוו"ד) להמחשת טענה שהועלתה משכבר עוד בכתב ההגנה. גם בענין זה איני משנה מעמדתי.
4. אלא שבעוד שהבקשה הקודמת שנדחתה, נשענה על טענות שנדחו בדבר נטל ההוכחה מכוח כלל הדבר מעיד על עצמו, וזכות קנויה כיכול להגיש חווה"ד מכוח תק' 136, הרי בקשה זו שמה מרכז הכובד על נושא בירור האמת. חסימתה של התובעת מהגישה בשל המחדל הדיוני (אכן מחדל) יש בה משום פגיעה לא מידתית משעה שבחר הנתבע להגיש חוו"ד ; חרף העובדה שכפי שביארתי (ויבואר שוב) נושאת התובעת בנטל ההוכחה. כאשר ניתן (וצריך) לכפר על המחדל בדמות הוצאות. אבהיר בקיצור.
5. ההפניה לניתוח שבא בבר"ע (חי') 681/06 בבקשה לעיון חוזר, הנה במקומה.
6. אולם באותו פסק דין, ממנו עולה שלא על נקלה תיחסם האפשרות להגשת חוו"ד כאשר יש בה צורך ענייני, הובהר מאידך כי יש חריגים לכלל זה, ואחד מהם הוא כאשר היה ברור שהתובע הפותח בהגשת הראיות היה אמור להגיש חוו"ד יחד עם תצהיריו. וגם במקרה זה - יש לשקול אם לא ניתן לרפא המחדל כנגד הוצאות: סע' 5 סיפא ו 6 סיפא של פסה"ד.
על פניו המקרה בענייננו עשוי היה שיעורר התלבטות של אמת בשאלה מיהו הנושא בנטל השכנוע, וזאת מכוח הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו. אולם לאשורה אין במה להתלבט כאשר מי ששבה וטוענת לתחולת הכלל לא טענה אותו בכתב התביעה, ומשכך מנועה היא מלסמוך עליו. לכן ברור שאכן היה על התובעת, שהיא שנושאת בנטל השכנוע, לצרף חוו"ד לתצהירה. אין לזלזל בפגיעה הדיונית בצד שכנגד ואף בסרבול מה של ההליך שיגרם כתוצאה ממחדל זה. הנזק הדיוני נגרם שכן המומחה מטעמה של התובעת זכה להתייחס ולשלול תזה שהציב המומחה מטעם הנתבע, כאשר סדר הדברים הנכון היה אמור להיות הפוך. וביחס לסרבול - כעת צריך לאפשר לנתבע ככל שברצונו לעשות כן - להשלים חוות דעתו.
6. אלא שהאיזון הנכון אפוא הנו לרפא המחדל בשתי דרכים מצטברות: ראשית, יש לאפשר לנתבע להשלים חוות דעתו וכך לרפא הנזק הדיוני שנגרם. להסרת ספק - אין עוד תגובות ומקצי שיפורים וחוות דעת משלימות למיניהן. שנית, ראוי לחייב התובעת בהוצאות .
ההפניה של המשיב להחלטתי במקרה אחר אינה תקיפה, שכן באותו מקרה (ת.א. (חי')
43077-12-10 ) התבקש היתר לתיקון התביעה, על דרך הוספת בע"ד חדש
לאחר שניתנה חוו"ד מטעם מומחה ביהמ"ש, ולאור אותה חוו"ד; באופן שהיה גורם לסרבול לא פרופורציונלי בעליל של ההליך שם, למעשה פתיחת התיק מחדש ומעיקרא בשלב מתקדם. אכן לא כל מחדל דיוני ניתן לריפוי בדמות הוצאות כפי שציינתי שם. מאידך יש כמובן מחדלים שאכן ניתנים למחילה כנגד הוצאות, והמקרה שלנו בא במניינם.
סרבול - מה ייגרם כאמור אף בענייננו אך הוא מתון, ואין להשוותו כלל ועיקר לזה שהיה נגרם במקרה שנדון שם. מה שמבוקש בסה"כ כאן אינו פתיחה של התיק מחדש והוספת בעלי דין, אלא הגשת חוו"ד בשלב בו טרם מונה מומחה מטעם ביהמ"ש, ועניינה של אותה חוו"ד אף אינו בפלוגתאות חדשות.
7. לא מקובלת עלי עמדת הנתבע שהגשת חווה"ד "תפתח את התיק מחדש" גם בהליכי הביניים, אף לא אאפשר זאת. אין כאן כאמור פלוגתאות חדשות שלא נודעו, ומדובר בסה"כ בתיזות שבמומחיות להמחשת טענות שהיו ידועות מראשיתו של ההליך בשאלה אם התרשל הנתבע אם לאו. אין שום הצדקה לגופה לאפשר זאת, אלא יש כאמור לאפשר לנתבע לעדכן חוות דעתו אם יחפוץ בכך.
בין אם יחפוץ ובין אם לאו - יש מקום כאמור לחיוב התובעת בהוצאות בשל המחדל והסרבול הדיוני שנגרם בעטיה.
8. אני מתיר לתובעת לצרף חווה"ד ומחייב אותה בהוצאות הנתבע בסך כולל של 2000 ש"ח, לתשלום בתוך 30 יום.
9. בידי הנתבע לעדכן חוות דעתו ככל שיחפוץ בכך, בתוף 30 יום.
10. בישיבה הקרובה יתנו הצדדים עמדה למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש - בלי קשר לשאלה אם יחפוץ הנתבע לעדכן חווה"ד אם לאו. הנתונים הנצרכים לשם הבעת עמדה בענין - מצויים כבר כיום.
ניתנה היום, כ' טבת תשע"ג, 02 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.